Avot de-Rabí Natán · Capítulo 4

שמעון הצדיק היה משירי אנשי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים: על התורה כיצד הרי הוא אומר כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות (הושע ו' ו') מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאישים שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה (ויקרא א' ט') ובמקום אחר הוא אומר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה' (שמואל א' ז' ט'). ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות לפי שאם אדם למד תורה יודע דעתו של מקום שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא (משלי ב' ה'). מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב חלב ודם לגבי מזבח: שני תלמידי חכמים שיושבים ועוסקים בתורה ועברה לפניהם כלה או מטה של מת אם בידן כדי צרכן אל יבטלו ממשנתן ואם לאו יעמדו וישננו ויקלסו לכלה וילוו למת:

Shimón el Justo era de los restos de los hombres de la Gran Asamblea. Solía decir: Sobre tres cosas se sostiene el mundo: sobre la Torá, sobre el servicio y sobre los actos de bondad. Sobre la Torá, ¿cómo? Pues dice: «Porque bondad quiero y no sacrificio, y conocimiento de Dios más que holocaustos» (Os 6:6). De aquí [se deduce] que el holocausto es más querido que los sacrificios, porque el holocausto es consumido enteramente por los fuegos, como está dicho: «Y el sacerdote hará arder todo en el altar» (Lv 1:9). Y en otro lugar dice: «Y Samuel tomó un cordero lactante y lo ofreció como holocausto entero al Eterno» (1 S 7:9). Y el estudio de la Torá es más querido ante el Omnipresente que los holocaustos, porque si un hombre estudia Torá, conoce el pensamiento del Omnipresente, como está dicho: «Entonces comprenderás el temor del Eterno y hallarás el conocimiento de Dios» (Pr 2:5). De aquí [se deduce] que, del sabio que se sienta y expone ante la congregación, la Escritura le atribuye como si hubiera ofrecido grasa y sangre sobre el altar. Si dos discípulos de los sabios están sentados ocupándose de la Torá y pasa ante ellos una novia o el féretro de un muerto: si tienen en su mano lo suficiente para su necesidad, no interrumpan su estudio; y si no, que se levanten, reciten, celebren a la novia y acompañen al muerto.^✦

מעשה ברבי יהודה בר אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כלה ואחז בידו כדי צרכו והיה משנין בה עד שעברה הכלה מלפניו:

Sucedió que Rabí Yehudá bar Ilai estaba sentado enseñando a sus discípulos, y pasó una novia; tomó en su mano lo suficiente para su necesidad, y [los discípulos] repetían con ello [su lección] hasta que la novia pasó de delante de él.^✦

שוב מעשה ברבי יהודה בר אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כלה לפניו. אמר [להם] מהו זה. אמרו לו כלה שעברה. אמר להם בני עמדו והתעסקו בכלה שכן מצינו בהקב"ה שנתעסק בכלה שנאמר ויבן ה' אלהים את הצלע (בראשית ב' כ"ב) הוא נתעסק בכלה אנו על אחת כמה וכמה. והיכן מצינו שהקב"ה נתעסק בכלה שנאמר ויבן ה' אלהים את הצלע (שם ב' כ"ב) שכן קורין בכרכי הים לקלעיתא בנאיתה. מכאן שתקנה הקב"ה לחוה וקשטה ככלה והביאה אצל אדם שנאמר ויביאה אל האדם (שם ב' כ"ב). פעם אחת נעשה הקב"ה שושבין לאדם מכאן ואילך אדם קונה שושבין לעצמו שנאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי (שם ב' כ"ג). פעם אחת נטלה חוה מאדם מכאן ואילך מקדש אדם את בת חבירו:

Otra vez sucedió que Rabí Yehudá bar Ilai estaba sentado enseñando a sus discípulos, y pasó una novia ante él. Les dijo: ¿Qué es esto? Le dijeron: Una novia que pasó. Les dijo: Hijos míos, levántense y ocúpense de la novia, pues hallamos que el Santo, bendito sea, se ocupó de una novia, como está dicho: «Y el Eterno Dios edificó la costilla» (Gn 2:22). Él se ocupó de una novia; nosotros, ¡cuánto más! ¿Y dónde hallamos que el Santo, bendito sea, se ocupó de una novia? Como está dicho: «Y el Eterno Dios edificó la costilla» (Ibíd. 2:22), pues en las ciudades del mar llaman a la trenza «binaitá». De aquí que el Santo, bendito sea, arregló a Javá, la adornó como a una novia y la llevó ante Adán, como está dicho: «Y la llevó al hombre» (Ibíd. 2:22). Una vez, el Santo, bendito sea, fue el padrino de Adán; de aquí en adelante, el hombre se procura un padrino para sí, como está dicho: «Hueso de mis huesos y carne de mi carne» (Ibíd. 2:23). Una vez Javá fue tomada de Adán; de aquí en adelante el hombre desposa a la hija de su prójimo.^✦

על העבודה כיצד כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן שנאמר לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ונתתי עשב בשדך לבהמתך (דברים י"א ט"ו). ובזמן שאין עבודת בית המקדש קיימת אין העולם מתברך על יושביו ואין הגשמים יורדין בזמנן שנאמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר (שם י"ז) וכן הוא אומר שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם שום אבן על אבן בהיכל ה' מהיותם בא אל ערמת עשרים והיתה עשרה בא אל היקב לחשף חמשים פורה והיתה עשרים (חגי ב' ט"ו וט"ז). מפני מה לא נאמר ביקב עשרים והיו עשרה כשם שנאמר בחטים עשרים לפי שיקב סימן טוב יותר מחטים ללמדך שכל זמן שהיין לוקה סימן רע לכל השנה כולה. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם מפני מה אתה עשית לנו כך. השיבן רוח הקודש פנה אל הרבה והנה למעט [וגו'] יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו (שם א' ט') ואם אתם תעסקו בעבודת בית המקדש אני אברך אתכם כבתחלה שנאמר שימו נא לבבכם [וגו'] מיום כ"ד לתשיעי למן היום אשר יוסד היכל ה' [וגו'] העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאינה והרמון ועץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך (שם ב' י"ח וי"ט) הא למדת שאין עבודה שהיא חביבה לפני הקב"ה יותר מעבודת בית המקדש:

Sobre el servicio, ¿cómo? Mientras el servicio del Templo subsiste, el mundo es bendecido por sus habitantes y las lluvias caen a su tiempo, como está dicho: «Amando al Eterno su Dios y sirviéndole con todo su corazón y con toda su alma, daré la lluvia de su tierra en su tiempo, la temprana y la tardía, y daré hierba en tu campo para tu ganado» (Dt 11:13-15). Y cuando el servicio del Templo no subsiste, el mundo no es bendecido por sus habitantes y las lluvias no caen a su tiempo, como está dicho: «Guárdense, no sea que se seduzca su corazón», etc., «y cierre los cielos y no haya lluvia» (Ibíd. 16-17). Y asimismo dice: «Pongan ahora su corazón desde este día en adelante: antes de que se pusiera piedra sobre piedra en el templo del Eterno, desde que eran [así]: uno llegaba a un montón de veinte [medidas] y había diez; llegaba al lagar para sacar cincuenta cubas y había veinte» (Hag 2:15-16). ¿Por qué no se dijo del lagar «veinte y fueron diez», como se dijo del trigo «veinte»? Porque el lagar es una señal más favorable que el trigo, para enseñarte que mientras el vino sufre una plaga, es mala señal para todo el año. Dijeron Israel ante el Santo, bendito sea: Señor del mundo, ¿por qué nos has hecho así? Les respondió el Espíritu Santo: «Se esperaba mucho, y he aquí que fue poco» [etc.]; «por causa de mi casa, que está en ruinas, mientras ustedes corren cada uno a su casa» (Hag 1:9). Y si ustedes se ocupan del servicio del Templo, yo los bendeciré como al principio, como está dicho: «Pongan ahora su corazón» [etc.], «desde el día veinticuatro del noveno mes, desde el día en que se fundó el templo del Eterno» [etc.]. «¿Acaso hay aún semilla en el granero? Y hasta la vid, la higuera, la granada y el olivo no han dado fruto; desde este día los bendeciré» (Ibíd. 2:18-19). Así aprendes que no hay servicio más querido ante el Santo, bendito sea, que el servicio del Templo.^✦

על גמילות חסדים כיצד הרי הוא אומר כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו' ו') העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם (תהלים פ"ט ג'). פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב אמר ר' יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. א"ל בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו' ו'). שכן מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים. ומה הן גמילות חסדים שהיה דניאל מתעסק בהם אם תאמר עולות וזבחים מקריב בבבל והלא כבר נאמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך (דברים י"ב י"ג י"ד) אלא מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלשה פעמים בכל יום ותפלתו מתקבלת ברצון שנאמר ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתה וכוין פתיחן ליה בעליתה נגד ירושלים וזימנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנא (דניאל ו' י"א): וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם שוטים מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך לי מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום כך נצא לפניך ונהרגך. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מהו מבקש מכם הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת וילך לו מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום כך נצא עליו ונהרגהו. היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא. וכיון שאמר להם רבן יוחנן בן זכאי יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו שלח וקרא לתלמידיו לרבי אליעזר ורבי יהושע אמר להם בני עמדו והוציאוני מכאן עשו לי ארון ואישן בתוכו. רבי אליעזר אחז בראשו רבי יהושע אחז ברגליו והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים מי הוא זה. אמרו להן מת הוא וכי אין אתם יודעין שאין מלינים את המת בירושלים. אמרו להן אם מת הוא הוציאוהו. והוציאוהו והיו מוליכין אותו (עד שקיעת החמה) עד שהגיעו אצל אספסיינוס. פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו אתה הוא רבן יוחנן בן זכאי שאל מה אתן לך. אמר לו איני מבקש ממך אלא יבנה שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות. אמר לו לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה. אמר לו רצונך שאומר לפניך דבר אחד. אמר לו אמור. אמר לו הרי את עומד במלכות. [א"ל] מנין אתה יודע. אמר לו כך מסור לנו שאין בית המקדש נמסר ביד הדיוט אלא ביד מלך שנאמר ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול (ישעי' י' ל"ד). אמרו לא היה יום אחד שנים ושלשה ימים עד שבא אליו דיופלא מעירו שמת קיסר ונמנו עליו לעמוד במלכות. הביאו לו קשת של זירים ותיפ"א כנגד החומה של ירושלים. הביאו לו נסרים של ארז ונתן לתוך קשת של זירים והיה מכה בהן על החומה עד שפרץ בה פירצה. הביאו ראש חזיר ונתנו לתוך קשת של זירים והיה משליך אותו כלפי אברים שע"ג המזבח. באותה שעה נלכדה ירושלים והיה רבן יוחנן בן זכאי יושב ומצפה וחרד כדרך שהיה עלי יושב ומצפה שנאמר והנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה כי היה לבו חרד על ארון האלהים (שמואל א' ד' י"ג). כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב את ירושלים ושרף את בית המקדש באש קרע בגדיו וקרעו תלמידיו את בגדיהם והיו בוכין וצועקין וסופדין: ואומר פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך (זכרי' י"א א') אלו כהנים גדולים שהיו במקדש שהיו נוטלים מפתחותיהם בידן וזורקין כלפי מעלה ואומרים לפני הקב"ה רבונו של עולם הילך מפתחותיך שמסרת לנו הואיל ולא היינו גזברין נאמנין לעשות מלאכת המלך ולאכול משלחן המלך. אברהם יצחק ויעקב ושנים עשר שבטים היו בוכין וצועקין וסופדין: ואומר הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שודדו [הילילו אלוני בשן כי ירד יער הבציר] (שם שם ב'). הילל ברוש כי נפל ארז זה בית המקדש. אשר אדירים שודדו זה אברהם יצחק ויעקב וי"ב שבטים. הילילו אלוני בשן זה משה אהרן ומרים. כי ירד יער הבציר זה בית המקדש. קול יללת הרועים כי שדדה אדרתה (שם ג') זה דוד ושלמה בנו. קול שאגת כפירים כי שודד גאון הירדן (שם) זה אליהו ואלישע:

Sobre los actos de bondad, ¿cómo? Pues dice: «Porque bondad quiero y no sacrificio» (Os 6:6). El mundo, desde el principio, no fue creado sino con bondad, como está dicho: «Pues dije: el mundo será edificado con bondad; en los cielos afirmarás tu fidelidad» (Sal 89:3). Una vez salía Rabán Yojanán ben Zakái de Jerusalén y Rabí Yehoshúa iba tras él, y vio el Templo en ruinas. Dijo Rabí Yehoshúa: ¡Ay de nosotros, porque está en ruinas el lugar donde se expiaban los pecados de Israel! Le dijo: Hijo mío, no te aflijas; tenemos una expiación que equivale a esa. ¿Y cuál es? Los actos de bondad, como está dicho: «Porque bondad quiero y no sacrificio» (Os 6:6). Pues hallamos en Daniel, varón de predilección, que se ocupaba de los actos de bondad. ¿Y cuáles eran los actos de bondad de que se ocupaba Daniel? Si dices que ofrecía holocaustos y sacrificios en Babilonia, ¿acaso no está dicho ya: «Guárdate de ofrecer tus holocaustos en cualquier lugar que veas, sino en el lugar que el Eterno elija en una de tus tribus: allí ofrecerás tus holocaustos» (Dt 12:13-14)? Sino que los actos de bondad de que se ocupaba eran: arreglaba a la novia y la alegraba, acompañaba al muerto, daba una perutá al pobre y oraba tres veces cada día, y su oración era aceptada con agrado, como está dicho: «Y Daniel, cuando supo que el escrito estaba firmado, entró en su casa, y en su aposento tenía abiertas las ventanas hacia Jerusalén, y tres veces al día se arrodillaba, oraba y daba gracias ante su Dios, como lo hacía desde antes» (Dn 6:11). Y cuando Vespasiano vino a destruir Jerusalén, les dijo: Necios, ¿por qué quieren destruir esta ciudad y quieren quemar el Templo? ¿Qué les pido yo sino que me envíen un arco o una flecha, y me iré de ustedes? Le dijeron: Así como salimos contra los dos anteriores a ti y los matamos, así saldremos ante ti y te mataremos. Cuando lo oyó Rabán Yojanán ben Zakái, envió y llamó a los hombres de Jerusalén y les dijo: Hijos míos, ¿por qué destruyen esta ciudad y quieren quemar el Templo? ¿Qué les pide? No les pide sino un arco o una flecha, y se irá de ustedes. Le dijeron: Así como salimos contra los dos anteriores a él y los matamos, así saldremos contra él y lo mataremos. Vespasiano tenía hombres apostados frente a las murallas de Jerusalén, y todo lo que oían lo escribían en una flecha y la arrojaban fuera de la muralla, para decir que Rabán Yojanán ben Zakái era de los amigos del César. Y cuando Rabán Yojanán ben Zakái les habló un día, dos y tres, y no le aceptaron, envió y llamó a sus discípulos, a Rabí Eliézer y a Rabí Yehoshúa, y les dijo: Hijos míos, levántense y sáquenme de aquí; háganme un ataúd y dormiré en él. Rabí Eliézer lo tomó por la cabeza, Rabí Yehoshúa por los pies, y lo llevaban hasta la puesta del sol, hasta que llegaron a las puertas de Jerusalén. Les dijeron los porteros: ¿Quién es este? Les dijeron: Es un muerto. ¿Acaso no saben que no se deja pernoctar a un muerto en Jerusalén? Les dijeron: Si es un muerto, sáquenlo. Lo sacaron y lo llevaban (hasta la puesta del sol) hasta que llegaron donde Vespasiano. Abrieron el ataúd y se puso de pie ante él. Le dijo: ¿Tú eres Rabán Yojanán ben Zakái? Pide: ¿qué te daré? Le dijo: No te pido sino Yavne, para ir y enseñar allí a mis discípulos, establecer allí la oración y cumplir allí todos los preceptos. Le dijo: Ve, y todo lo que quieras hacer, hazlo. Le dijo: ¿Quieres que te diga una cosa? Le dijo: Dila. Le dijo: He aquí que estás por ocupar el reino. [Le dijo:] ¿Cómo lo sabes? Le dijo: Así nos ha sido transmitido: que el Templo no es entregado en manos de un hombre común sino en manos de un rey, como está dicho: «Y destruirá la espesura del bosque con hierro, y el Líbano caerá por mano de un poderoso» (Is 10:34). Dijeron: No pasó un día, dos y tres, hasta que vino a él un diyoplá de su ciudad [diciendo] que el César había muerto y que habían votado por él para que ocupara el reino. Le trajeron un arco de «zirim» y «tipá»; [lo dispuso] frente a la muralla de Jerusalén. Le trajeron tablones de cedro, los puso dentro del arco de «zirim» y con ellos golpeaba la muralla hasta que abrió en ella una brecha. Trajeron una cabeza de cerdo, la pusieron dentro del arco de «zirim» y la arrojaba hacia los miembros [de los sacrificios] que estaban sobre el altar. En esa hora fue tomada Jerusalén. Y Rabán Yojanán ben Zakái estaba sentado, atento y temblando, como Elí que estaba sentado, atento, como está dicho: «Y he aquí que Elí estaba sentado en su silla junto al camino, atento, porque su corazón temblaba por el arca de Dios» (1 S 4:13). Cuando oyó Rabán Yojanán ben Zakái que había destruido Jerusalén y quemado el Templo con fuego, rasgó sus vestiduras, y sus discípulos rasgaron sus vestiduras, y lloraban, gritaban y hacían duelo. Y dice: «Abre, Líbano, tus puertas, y que el fuego devore tus cedros» (Zac 11:1). Estos son los sumos sacerdotes que había en el Templo, que tomaban sus llaves en la mano y las arrojaban hacia arriba, y decían ante el Santo, bendito sea: Señor del mundo, aquí tienes tus llaves, que nos entregaste, pues no fuimos tesoreros fieles para hacer la obra del Rey y comer de la mesa del Rey. Abraham, Isaac y Jacob y las doce tribus lloraban, gritaban y hacían duelo. Y dice: «Gime, ciprés, porque cayó el cedro, porque los poderosos fueron devastados; [giman, encinas de Basán, porque descendió el bosque inaccesible]» (Ibíd. 2). «Gime, ciprés, porque cayó el cedro»: este es el Templo. «Porque los poderosos fueron devastados»: estos son Abraham, Isaac y Jacob y las doce tribus. «Giman, encinas de Basán»: estos son Moisés, Aarón y Miriam. «Porque descendió el bosque inaccesible»: este es el Templo. «Voz de lamento de los pastores, porque su gloria fue devastada» (Ibíd. 3): estos son David y Salomón, su hijo. «Voz de rugido de leoncillos, porque fue devastado el orgullo del Jordán» (Ibíd.): estos son Elías y Eliseo.^✦

בשלשה דברים שינה הקב"ה את בני אדם זה מזה. אלו הן בקול בנעימה ובמראה. בקול כיצד מלמד ששינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה שאלמלא לא שינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה כבר היתה זנות הרבה בעולם כיון שאדם יוצא מתוך ביתו יבא אחר ויכבש את אשתו בתוך ביתו לפיכך שינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה קולו של זה אינו דומה לקולו של זה: בנעימה כיצד מלמד ששינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה שאלמלא לא שינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה היו מתקנאין זה בזה לפיכך שינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה נעימה של זה אינו דומה לזה ושל זה אינו דומה לזה: במראה כיצד מלמד ששינה הקב"ה מראה פנים זה מזה לא היו בנות ישראל מכירות את בעליהן ואין הזכרים מכירין את נשותיהן לפיכך שינה הקב"ה את מראה פנים זה מזה:

En tres cosas el Santo, bendito sea, hizo distintos a los hombres unos de otros. Son estas: la voz, la melodía y el aspecto. La voz, ¿cómo? Enseña que el Santo, bendito sea, hizo distintas las voces de los hombres unas de otras, pues si el Santo, bendito sea, no hubiera hecho distintas las voces de los hombres unas de otras, ya habría mucha fornicación en el mundo: apenas un hombre saliera de su casa, vendría otro y sometería a su mujer dentro de su casa. Por eso el Santo, bendito sea, hizo distintas las voces de los hombres unas de otras: la voz de uno no se parece a la voz de otro. La melodía, ¿cómo? Enseña que el Santo, bendito sea, hizo distintas las melodías de los hombres unas de otras, pues si el Santo, bendito sea, no hubiera hecho distintas las melodías de los hombres unas de otras, se envidiarían entre sí. Por eso el Santo, bendito sea, hizo distintas las melodías de los hombres unas de otras: la melodía de uno no se parece a la de otro, y la de este no se parece a la de aquel. El aspecto, ¿cómo? Enseña que el Santo, bendito sea, hizo distinto el aspecto del rostro de unos y otros; [de otro modo] las hijas de Israel no reconocerían a sus maridos y los varones no reconocerían a sus mujeres. Por eso el Santo, bendito sea, hizo distinto el aspecto del rostro de unos y otros.