Parte I, capítulo 2 · El árbol del conocimiento: verdadero y falso, bueno y malo

אעתרצ'ני רג'ל עלומי מנד' סנין אעתראצ'א גריבא ינבגי תאמל אלאעתראץ' וג'ואבנא פי פכה.

Hace años, un hombre de ciencia me planteó una objeción extraña. Conviene examinar la objeción y nuestra respuesta para resolverla.

וקבל אן אד'כר אלאעתראץ' ופכה אקול אנה קד עלם כל עבראני אן אסם אלהים משתרך ללאלאה ואלמלאיכה ואלחכאם מדברי אלמדן וקד בין אנקלוס הגר ע"אס ואלצחיח מא בינה אן קולה והייתם כאלהים יודעי טוב ורע יראד בה אלמעני אלאכ'יר קאל ותהון כרברבין.

Antes de exponer la objeción y su solución, digo que todo hebreo sabe que el nombre Elohim es equívoco: se dice de Dios, de los ángeles y de los jueces que gobiernan las ciudades. Ya lo aclaró Onquelos el prosélito, la paz sea con él, y lo correcto es lo que él aclaró: que en y serán como Elohim, conocedores del bien y del mal se quiere decir este último sentido, pues tradujo: «y serán como príncipes».^✦

ובעד תוטיהֵ אשתראך הד'א אלאסם נאכ'ד' פי ד'כר אלאעתראץ'.

Una vez preparado el terreno con el carácter equívoco de este nombre, pasamos a exponer la objeción.

קאל אלמעתרץ' יבדו מן ט'אהר אלנץ אן אלקצד אלאול באלאנסאן אן יכון כסאיר אלחיואן לא עקל לה ולא פכרה ולא יפרק בין אלכ'יר ואלשר פלמא עצא אוג'בת לה מעציתה הד'א אלכמאל אלעט'ים אלכ'ציץ באלאנסאן והו אן יכון לה הד'א אלתמייז אלמוג'וד פינא אלד'י הו אשרף אלמעאני אלמוג'ודה לנא ובה נתג'והר. פהד'א הו אלעג'ב אן יכון עקאבה עלי מעציתה אעטאה כמאלא לם יכן לה והו אלעקל ומא הד'א אלא כקול מן קאל אן שכ'צא מן אלנאס עצא ואפרט פי אלט'לם פמסך וג'על כוכבא פי אלסמא. הד'א כאן גרץ' אלאעתראץ' ומעאניה ואן לם יכן בהד'א אלנץ ואסמע אגראץ' ג'ואבנא נחן.

Dijo el que objetaba: «Por el sentido literal del texto parece que el propósito primero con el ser humano era que fuera como el resto de los animales, sin intelecto ni pensamiento, y sin distinguir entre el bien y el mal. Y cuando desobedeció, su desobediencia le produjo esa gran perfección propia del ser humano, que es tener esta capacidad de distinguir que hay en nosotros, que es lo más noble que poseemos y lo que constituye nuestra esencia. ¡Qué asombroso, entonces, que el castigo por su desobediencia fuera darle una perfección que no tenía, que es el intelecto! Eso es como decir que un hombre desobedeció y se excedió en la injusticia, y lo transformaron y lo pusieron como estrella en el cielo». Este era el propósito y el sentido de la objeción, aunque no con estas palabras. Escucha ahora el propósito de nuestra respuesta.

קלנא יא איהא אלנאט'ר באואיל כ'ואטרה וסואנחה ומן ט'ן אנה יפהם כתאבא הו הדאיהֵ אלאולין ואלאכ'רין במרורה עליה פי בעץ' אוקאת אלפראג מן אלשרב ואלנכאח כמרורה עלי תאריך' מן אלתואריך' או שער מן אלאשעאר תת'בת ותאמל פליס אלאמר כמא ט'ננתה באול כ'אטר בל כמא יבין ענד אלתאמל להד'א אלכלאם וד'לך אן אלעקל אלד'י אפאצ'ה אללה עלי אלאנסאן והו כמאלה אלאכ'יר הו אלד'י חצל לאדם קבל מעציתה ובה קיל פיה אנה בצלם אלהים ובדמותו ומן אג'לה כאן מכ'אטבא ווצי כמא קאל ויצו י"י אלהים וכו' ולא תכון אלוציה ללבהאים ולא למן לא עקל לה ובאלעקל יפרק בין אלחק ואלבאטל והד'א כאן מוג'ודא פיה עלי כמאלה ותמאמה. אמא אלקביח ואלחסן פהו פי אלמשהוראת לא פי אלמעקולאת לאנה לא יקאל אלסמא כריה חסן ואלארץ' בסיטה קביח בל יקאל חק ובאטל וכד'לך פי לסאננא יקאל ען אלחק ואלבאטל אמת ושקר וען חסן וקביח טוב ורע פבאלעקל יערף אלאנסאן אלאמת מן אלשקר והד'א יכון פי אלאמור אלמעקולה כלהא. פלמא כאן עלי אכמל חאלאתה ואתמהא והו מע פטרתה ומעקולאתה אלתי קיל פיה מן אג'להא ותחסרהו מעט מאלהים לם תכן לה קוה תשתגל באלמשהוראת בוג'ה ולא ידרכהא חתי ולו אבין אלמשהוראת באלקבח והו כשף אלעורה לם יכן ד'לך קביחא ענדה ולא אדרך קבחה פלמא עצא ומאל נחו שהואתה אלכ'יאליה ולד'את חואסה אלג'סמאניה כמא קאל כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים עוקב באן סלב ד'לך אלאדראך אלעקלי ולד'לך עצא אלאמר אלד'י מן אג'ל עקלה וצי בה וחצל לה אדראך אלמשהוראת וגרק פי אלאסתקבאח ואלאסתחסאן פחיניד' עלם קדר מא פאתה ומא תערי ענה ופי אי חאלה צאר ולד'לך קיל והייתם כאלהים יודעי טוב ורע ולם יקל יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת וליס פי אלצ'רורי טוב ורע בתה בל שקר ואמת ותאמל קולה ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם לם יקל ותפקחנה עיני שניהם ויראו לאן אלד'י ראי קבל הו אלד'י ראי בעד לם תכן ת'ם גשאוה עלי אלבצר אנג'לת בל צארת לה חאלה אכ'רי יסתקבח בהא מא לם יכן יסתקבחה מן קבל.

Le dijimos: «Tú, que examinas las cosas con tus primeras ocurrencias y con lo que te viene a la mente, y que crees entender un libro que es la guía de los primeros y de los últimos pasándole la vista en algún rato libre entre la bebida y el amor, como quien hojea una crónica o un poema: detente y reflexiona. Las cosas no son como pensaste a primera vista, sino como se aclara al reflexionar sobre estas palabras. El intelecto que Dios derramó sobre el ser humano, y que es su perfección última, es el que Adán tenía antes de su desobediencia. Por él se dijo de Adán que era a imagen de Dios y a su semejanza, y por él se le habló y se le dio un mandamiento, como dice: Y mandó el Señor Dios…; y no se dan mandamientos a las bestias ni a quien no tiene intelecto. Con el intelecto se distingue entre lo verdadero y lo falso, y eso lo tenía Adán en toda su perfección y plenitud. Lo feo y lo hermoso, en cambio, pertenecen a las opiniones aceptadas, no a lo inteligible. No se dice «el cielo es esférico» es hermoso, ni «la tierra es plana» es feo, sino verdadero y falso. Y así en nuestra lengua, de lo verdadero y lo falso se dice emet y shéquer, y de lo hermoso y lo feo, tov y ra. Por el intelecto conoce el ser humano lo verdadero frente a lo falso, y eso ocurre en todas las cosas inteligibles. Cuando Adán estaba en su estado más perfecto y pleno, con su naturaleza y sus inteligibles, por los cuales se dijo de él lo hiciste poco menor que Elohim, no tenía ninguna facultad que se ocupara de las opiniones aceptadas ni las percibía, hasta el punto de que la más evidente de ellas en cuanto a fealdad, que es descubrir la desnudez, no le parecía fea ni percibía su fealdad. Pero cuando desobedeció y se inclinó hacia sus deseos imaginarios y los placeres de sus sentidos corporales, como dice: que el árbol era bueno para comer y que era deseable a los ojos, fue castigado con la privación de aquella comprensión intelectual. Por eso desobedeció el mandamiento que se le había dado a causa de su intelecto, y adquirió la percepción de las opiniones aceptadas y se hundió en juzgar qué es feo y qué es hermoso. Entonces supo cuánto había perdido, de qué se había despojado y en qué estado había quedado. Por eso se dijo: y serán como Elohim, conocedores del bien y del mal, y no se dijo «conocedores de lo falso y lo verdadero» ni «que comprenden lo falso y lo verdadero»; y en lo necesario no hay bien y mal en absoluto, sino falso y verdadero. Y fíjate en lo que dice: Y se abrieron los ojos de ambos, y supieron que estaban desnudos. No dice «y se abrieron los ojos de ambos y vieron», porque lo que vio antes es lo que vio después; no había un velo sobre la vista que se descorriera, sino que le sobrevino otro estado, en el que consideraba feo lo que antes no consideraba feo».^✦

ואעלם אן הד'ה אלכלמה אעני פקח לא תקע בוג'ה אלא עלי מעני כשף בצירה לא רויהֵ חאסה חדת'ת ויפקח אלהים את עיניה אז תפקחנה עיני עורים פקוח אזנים ולא ישמע מת'ל קולה אשר עינים להם לראות ולא ראו.

Y sabe que esta palabra, pacaj («abrir»), solo se aplica al sentido de descubrir con la visión interior, y no a una vista sensorial que se produzca de nuevo: Y abrió Dios los ojos de ella; entonces se abrirán los ojos de los ciegos; con los oídos abiertos, no oye, como en tienen ojos para ver, y no ven.^✦

ואמא קולה ען אדם משנה פניו ותשלחהו פאן תאוילה ושרחה למא גיר אתג'אהה טרד לאן פנים אסם משתק מן פנה לאן אלאנסאן בוג'הה יקצד ללשי אלד'י יריד קצדה פיקול למא גיר אתג'אהה וקצד נחו אלשי אלד'י כאן אלאמר תקדם אליה באן לא יקצדה טרד מן גן עדן וד'לך הו אלעקאב אלנט'יר ללמעציה מדה כנגד מדה לאנה בוח פי אלאכל מן אלאטיאב ואלאלתד'אד' בראחה וטמאניה פלמא שרה ותבע לד'אתה וכ'יאלאתה כמא קלנא ואכל מא נהי ען אכלה מנע מן אלג'מיע ולזמה אכל אכ'ס אלמאכל אלתי לם תכן לה קבל בגד'א בעד אלתעב ואלנצב כמא קאל וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו' בזעת אפך וכו' ובין וקאל וישלחהו י"י אלהים מגן עדן לעבד את האדמה וסואה באלבהאים פי אגד'יתה ואכת'ר חאלאתה כמא קאל ואכלת את עשב השדה וקאל מבינא להד'ה אלקצה אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו.

Y lo que dice de Adán, cambias su rostro y lo despides, se interpreta y explica así: cuando cambió su dirección, fue expulsado. Porque panim, «rostro», viene de paná, «volverse», ya que con el rostro se dirige el ser humano hacia lo que quiere alcanzar. Dice, pues: cuando cambió su dirección y se dirigió hacia aquello a lo que se le había ordenado no dirigirse, fue expulsado del jardín del Edén. Y ese es el castigo que corresponde a la desobediencia, medida por medida: se le había permitido comer de los manjares y gozar del descanso y la tranquilidad; y cuando se volvió codicioso y siguió sus placeres y sus imaginaciones, como dijimos, y comió de lo que se le había prohibido comer, se le privó de todo, y tuvo que comer el más vil de los alimentos, que antes no era su comida, y esto después de fatiga y esfuerzo, como dice: espinos y cardos te producirá…; con el sudor de tu frente… Y lo aclaró diciendo: Y el Señor Dios lo echó del jardín del Edén para que labrara la tierra, y lo igualó a las bestias en su alimento y en la mayor parte de su condición, como dice: y comerás la hierba del campo. Y dice, explicando esta historia: El ser humano, en su dignidad, no permanece; se compara a las bestias, que perecen.^✦

פסבחאן ד'י אלמשיה אלתי לא תדרך גאיתהא וחכמתהא:

¡Alabado sea Aquel cuya voluntad no se alcanza a comprender en su fin ni en su sabiduría!