Parte I, capítulo 59 · «Para ti el silencio es alabanza»

ללסאיל אן יסאל ויקול אד'א כאן לא חילה פי אדראך חקיקהֵ ד'אתה ויודי אלברהאן אן אלשי אלמדרך הו אנה מוג'וד פקט וצפאת אלאיג'אב קד אמתנעת כמא תברהן פבאי שי יקע אלתפאצ'ל בין אלמדרכין פאד'א אלד'י אדרכה משה רבנו ושלמה הו אלד'י ידרך אלשכ'ץ אלואחד מן בעץ' אלטלבה והד'א לא ימכן פיה זיאדה ומן אלמשהור ענד אהל אלשריעה בל ענד אלפלאספה אן אלתפאצ'ל פי ד'לך כת'יר פאעלם אן אלאמר כד'לך ואן אלתפאצ'ל בין אלמדרכין עט'ים ג'דא לאן כלמא זיד פי צפאת אלמוצוף תכ'צץ אכת'ר וקרב אלואצף מן אדראך חקיקתה כד'לך כלמא זדת פי אלסלב ענה תעאלי קרבת מן אלאדראך וכנת אקרב אליה מן אלד'י לם יסלב מא תברהן לה אנת סלבה

Alguien podría preguntar: si no hay modo de comprender la realidad de su esencia, y la demostración lleva a que lo único que se comprende de Él es que existe, y los atributos afirmativos son imposibles, como se ha demostrado, ¿en qué difieren entonces los que lo comprenden? Lo que comprendieron Moisés, nuestro maestro, y Salomón sería lo mismo que comprende cualquier estudiante, y en esto no cabría aumento. Pero entre las gentes de la Ley, y aun entre los filósofos, es sabido que en esto la diferencia es grande. Sabe que, en efecto, así es, y que la diferencia entre los que comprenden es muy grande. Porque así como, cuanto más se añade a los atributos de una cosa descrita, más se particulariza y más se acerca quien la describe a comprender su realidad, así también, cuanto más añadas en la negación respecto de Él, sea ensalzado, más te acercarás a comprenderlo y estarás más cerca de Él que quien no ha negado lo que a ti se te demostró que había que negar.^✦

פלהד'א קד יתעב אלאנסאן סנין עדידה פי פהם עלם מא ותחקיק מקדמאתה חתי יאכ'ד'ה יקינא יכון נתיג'הֵ ד'לך אלעלם כלה אן נסלב ען אללה מעני מא תעלם באלברהאן אנה מחאל אן ינסב לה הד'א אלמעני. ואכ'ר מן אלמקצרין פי אלנט'ר לא יתברהן לה ד'לך ויכון אלאמר ענדה משכוכא פיה הל יוג'ד ד'לך אלמעני ללה או לא יוג'ד לה. ואכ'ר מן אלעמיאן אלבצאיר יוג'ב לה ד'לך אלמעני אלד'י תברהן סלבה מת'ל מא סאברהן אנה ליס בג'סם. ואכ'ר ישך ומא יעלם הל הו ג'סם או ליס בג'סם. ואכ'ר יקטע אנה ג'סם וילקי אללה בהד'ה אלעקידה. פכם בין אלת'לת'ה אשכ'אץ מן אלתבאין אלאול בלא שך אקרב מן אללה ואלת'אני בעיד ענה ואלת'אלת' אבעד. כד'לך אד'א פרצ'נא ראבעא תברהן ענדה אמתנאע אלאנפעאלאת פי חקה תעאלי ואלאול אלד'י נפי אלג'סמאניה לם יתברהן לה ד'לך פאן הד'א אלראבע בלא שך אקרב אלי אללה מן אלאול והכד'א דאימא חתי אד'א וג'ד שכ'ץ תברהן לה אמתנאע אשיא כת'ירה עליה תעאלי הי ענדנא ממכן אן תוג'ד לה או תצדר ענה נאהיך אן נתעקד ד'לך לאזמא פאן ד'לך אלשכ'ץ אכמל מנא בלא שך.

Por eso puede un ser humano fatigarse muchos años en comprender una ciencia y verificar sus premisas hasta tenerla con certeza, y el resultado de toda esa ciencia es que negamos de Dios algo que sabes por demostración que es imposible atribuirle. Y otro, de los que se quedan cortos en la reflexión, no lo tiene demostrado, y para él es dudoso si eso se halla en Dios o no. Y otro, de los ciegos de visión interior, le atribuye eso mismo cuya negación está demostrada; por ejemplo, lo que voy a demostrar: que no es un cuerpo. Otro duda y no sabe si es cuerpo o no. Y otro afirma tajantemente que es cuerpo, y con esa creencia se presenta ante Dios. ¡Cuánta diferencia hay entre estas tres personas! El primero, sin duda, está más cerca de Dios; el segundo está lejos de Él, y el tercero, más lejos aún. Del mismo modo, si suponemos un cuarto que tiene demostrada la imposibilidad de las afecciones en Dios, mientras que el primero, que negó la corporeidad, no la tiene demostrada, este cuarto está sin duda más cerca de Dios que el primero; y así siempre. De modo que, si hubiera una persona que tuviera demostrada la imposibilidad en Él de muchas cosas que para nosotros es posible que se hallen en Él o procedan de Él, cuanto más si las creemos necesarias, esa persona es sin duda más perfecta que nosotros.^✦

פקד תבין לך אן כלמא תברהן לך סלב שי מא ענה כנת אכמל וכלמא אוג'בת לה שיא זאידא כנת משבהא ובעדת ען מערפהֵ חקיקתה. ובהד'ה אלג'הה ינבגי אן יקרב מן אדראכה באלבחת' ואלטלב חתי יעלם אסתחאלהֵ כל מא יסתחיל עליה לא באן תוג'ב לה שיא עלי ג'ההֵ אנה מעני זאיד עלי ד'אתה או עלי אן ד'לך אלמעני כמאל פי חקה למא תג'דה כמאלא פי חקנא לאן אלכמאלאת כלהא הי מלכאת מא ולא כל מלכה תוג'ד לכל ד'י מלכה.

Ya ves, pues, que cuanto más se te demuestra la negación de algo respecto de Él, más perfecto eres; y cuanto más le atribuyes algo añadido, más lo asemejas a lo creado y más te alejas de conocer su realidad. Por este camino hay que acercarse a comprenderlo, investigando y buscando, hasta saber la imposibilidad de todo lo que es imposible en Él; y no atribuyéndole algo como si fuera un sentido añadido a su esencia, o como si ese sentido fuera una perfección en Él porque lo encuentras perfección en nosotros. Porque las perfecciones son todas ellas disposiciones adquiridas, y no toda disposición se halla en todo lo que puede tenerla.

ואעלם אנך מתי אוג'בת לה שיא אכ'ר פיכון בעדך ענה בג'התין ואחדה לכון כל מא תוג'בה הו כמאל לנא ות'אניה אנה ליס בד'י שי אכ'ר בל ד'אתה הי כמאלאתה כמא בינא.

Y sabe que cuando le atribuyes otra cosa, tu alejamiento de Él es doble: primero, porque todo lo que le atribuyes es perfección para nosotros; y segundo, porque Él no tiene nada que sea otra cosa que Él, sino que su esencia es sus perfecciones, como hemos mostrado.

ולמא שער כל אחד באן לא וצול לאדראך מא פי קותנא אן נדרך אלא באלסלב ואלסלב לא יערף שיא בוג'ה מן חקיקהֵ אלאמר אלד'י סלב ענה אלשי אלד'י סלב צרח אלנאס כלהם אלמאצ'ון ואלאתון באן אללה תעאלי לא תדרכה אלעקול ולא ידרך מא הו אלא הו ואן אדראכה הו אלעג'ז ען נהאיהֵ אדראכה וכל אלפלאספה יקולון: אבהרנא בג'מאלה וכ'פי ענא לשדהֵ ט'הורה כמא תכ'פי אלשמס ענד אלאבצאר אלצ'עיפה ען אדראכהא. וקד אטנב פי הד'א במא לא פאידה פי תכרארה הנא ואבלג מא קיל פי הד'א אלגרץ' קולה פי אלתלים לך דמיה תהלה שרחה אלסכות ענדך הו אלתסביח והד'ה בלאגה עט'ימה ג'דא פי הד'א אלמעני לאנא אי שי קלנאה נקצד בה תעט'ימא ותמג'ידא נג'ד פיה חמלא מא פי חקה תעאלי ונלחט' פיה נקצא מא פאלסכות אולי ואלאקתצאר עלי מדארך אלעקול כמא אמר אלכאמלון וקאלוא אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה.

Y como todos han percibido que no hay modo de comprender lo que está a nuestro alcance comprender sino por la negación, y que la negación no da a conocer nada de la realidad de aquello de lo que se niega algo, todos los hombres, los pasados y los venideros, han declarado que a Dios, sea ensalzado, no lo comprenden los intelectos, ni comprende lo que Él es sino Él mismo, y que comprenderlo es la incapacidad de llegar al término de su comprensión. Y todos los filósofos dicen: «Nos deslumbró con su belleza y se nos ocultó por la intensidad de su manifestación, como el sol se oculta a los ojos débiles que no pueden percibirlo». Se ha dicho mucho sobre esto, que no vale la pena repetir aquí. Y lo más elocuente que se ha dicho en este sentido es lo que dice el libro de los Salmos: Para ti el silencio es alabanza. Su explicación: el silencio ante ti es la glorificación. Esta es una elocuencia muy grande en este sentido, porque cualquier cosa que digamos con la intención de engrandecerlo y glorificarlo, encontramos en ella algo que no corresponde a Él, sea ensalzado, y notamos en ella alguna deficiencia. Por eso es mejor el silencio y limitarse a lo que comprenden los intelectos, como mandaron los perfectos al decir: Digan en su corazón, sobre su lecho, y callen. Sela.^✦

וקד עלמת קולתהם אלמשהורה אלתי לית כאנת כל אלאקאויל מת'להא ואנא אד'כרהא לך בנצהא ואן כאנת קולה מחפוט'ה לאנבהך עלי מעאניהא קאלוא ההוא דנחת קמיה דר' חנינה אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק היראוי והעזוז אמר ליה סימתינהו לכלהו שבחי דמרך השתא אנן תלת קמיתא אלמלא דאמרינהו משה רבנו באוריתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה אנן לא יכילנן למימרינהו ואת אמרת ואזלת כולי האי משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו. הנא אנתהי קול הד'א אלפאצ'ל.

Ya conoces aquel dicho célebre de los sabios, ¡ojalá todos los dichos fueran como él! Te lo cito textualmente, aunque sea conocido, para llamarte la atención sobre su sentido. Dijeron: «Uno bajó ante el arca en presencia de Rabí Janiná, y dijo: El Dios grande, poderoso y temible, magnífico, fuerte, temido, potente. Le dijo: ¿Ya terminaste todas las alabanzas de tu Señor? Estas tres nuestras, si no las hubiera dicho Moisés, nuestro maestro, en la Torá, y no hubieran venido los hombres de la Gran Asamblea y las hubieran fijado en la oración, no podríamos decirlas; ¡y tú dices y sigues y sigues! Una parábola: ¿a qué se parece esto? A un rey de carne y hueso que tenía millones de monedas de oro, y lo alababan por las de plata. ¿No es eso una ofensa para él?». Hasta aquí las palabras de aquel virtuoso.^✦

פתאמל אולא תאפפה וכראהתה לתכת'יר צפאת אלאיג'אב ותאמל כונה צרח באן אלצפאת לו תרכנא למג'רד עקולנא למא קלנאהא אבדא ולא נטקנא בשי מנהא ואנמא למא אלג'ת צ'רורהֵ אלכ'טאב ללנאס במא יחצל להם תצורא מא כמא קאלוא דברה תורה כלשון בני אדם אן יוצף להם אללה בכמאלאתהם פגאיתנא אן נקף ענד תלך אלאקאויל ולא נסמיה בהא אלא ענד אלקראה להא פי אלתורה פקט לכן למא ג'אוא איצ'א אנשי כנסת הגדולה והם אנביא ורתבוא ד'כרהא פי אלצלאה גאיתנא אן נקולהא פקט. פרוח הד'א אלקול כונה צרח אן צ'רוריתין אתפקת פי צלאתנא בהא ואחדה כונהא ג'את פי אלתורה ות'אניה כונהא רתב אלאנביא אלצלאה בהא פלולא אלצ'רורה אלאולי למא ד'כרנאהא ולולא אלצ'רורה אלת'אניה למא אזלנאהא ען מוצ'עהא ולא צלונא בהא ואנת מסתמר פי אלצפאת.

Fíjate primero en su fastidio y su desagrado por la multiplicación de los atributos afirmativos. Y fíjate en que declaró que, si nos hubieran dejado con nuestros solos intelectos, nunca habríamos dicho esos atributos ni habríamos pronunciado ninguno de ellos; pero como nos obligó la necesidad de hablar a la gente de modo que se forme alguna idea, como dijeron: La Torá habla en el lenguaje de los seres humanos, se les describió a Dios con sus propias perfecciones. Lo más que podríamos hacer sería detenernos en esas palabras y no darle esos nombres sino al leerlas en la Torá. Pero como vinieron también los hombres de la Gran Asamblea, que eran profetas, y fijaron su mención en la oración, lo más que podemos hacer es decirlas solamente. El espíritu de este dicho es que declaró que dos necesidades coincidieron para que oremos con ellas: una, que vinieron en la Torá; y la segunda, que los profetas fijaron con ellas la oración. Sin la primera necesidad no las habríamos mencionado, y sin la segunda no las habríamos sacado de su lugar ni habríamos orado con ellas. ¡Y tú sigues y sigues con los atributos!

פקד תבין לך איצ'א מן הד'א אלכלאם אן ליס כל מא תג'דה מן אלצפאת אלמנסובה ללה פי כתב אלאנביא יג'וז לנא אן נצלי בהא ונקולהא לאנה לם יקל אלמלא דאמרינהו משה רבנו לא הוינא יכלינן למימרינהו אלא שרטא אכ'ר ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה וחיניד' ג'אז לנא אן נצלי בהא. וליס כמא עמל אלג'האל באלחקיקה אלד'ין אטנבוא וטולוא ואג'תהדוא פי צלואת אלפוהא וכ'טב חברוהא יתקרבון בהא ללה בזעמהם יצפון אללה פיהא באוצאף לו וצף בהא שכ'ץ מן אלנאס לכאן ד'לך נקצא פי חקה לאנהם לם יפהמוא הד'ה אלמעאני אלג'לילה אלגריבה ען עקול אלג'מהור ואתכ'ד'וא אללה עז וג'ל מדרסהֵ אלסנתהם ווצפוה וכ'אטבוה בכל מא יט'נונה סאיגא ויטנבון פי ד'לך חתי יחרכונה ללאנפעאל בזעמהם ולא סימא אן וג'דוא נץ כלאם נבי פי ד'לך כאן אלאמר מבאחא להם אן יאתוא בנצוץ ינבגי תאוילהא בכל וג'ה פינקלונהא עלי ט'ואהרהא וישתקון מנהא ויפרעון ויבנון עליה אקאויל וכת'ר אסתבאתהֵ הד'א ענד אלשערא ואלכ'טבא או ענד מן יזעם אנה יקול שערא חתי אלפת אקאויל בעצ'הא כפר מחץ' ובעצ'הא פיה מן אלסכ'ף ופסאד אלכ'יאל מא יצ'חך אלאנסאן בחסב טבאעה ענד סמאעה ויבכיה ענד אלתאמל כיף תקאל תלך אלאקאויל פי חק אללה עז וג'ל ולולא שפקת עלי תנקיץ אלקאילין לאורדת עליך מנהא שיא חתי תתנבה עלי מואצ'ע אלתעדי פיהא לכנהא הי אקאויל באדיהֵ אלנקץ ג'דא למן יפהם.

Ya ves también por estas palabras que no todos los atributos que encuentras dados a Dios en los libros de los profetas nos está permitido decirlos en la oración, porque no dijo solo «si no las hubiera dicho Moisés, nuestro maestro, no podríamos decirlas», sino que añadió otra condición: «y no hubieran venido los hombres de la Gran Asamblea y las hubieran fijado en la oración»; y solo entonces nos está permitido orar con ellas. No es como hicieron los verdaderamente ignorantes, que se extendieron, alargaron y se esforzaron en oraciones que compusieron y sermones que redactaron, pretendiendo acercarse con ellos a Dios, y en ellos describen a Dios con cualidades que, si se dijeran de un ser humano, serían una deficiencia en él. Es porque no entendieron estos sentidos sublimes, extraños al intelecto del común de la gente, y tomaron a Dios, poderoso y excelso, como campo de ejercicio para sus lenguas, y lo describieron y le hablaron con todo lo que les parecía apropiado, y se extendieron en ello hasta moverlo, según pretenden, a la emoción. Sobre todo si encontraban un texto de un profeta en ese sentido: entonces se creían con permiso para tomar textos que deben interpretarse de cualquier modo, y los tomaban en su sentido literal, derivaban de ellos, ramificaban y construían sobre ellos discursos. Esta licencia abunda entre los poetas y los predicadores, o los que pretenden hacer poesía, hasta componer discursos que en parte son pura herejía y en parte tienen tal necedad y corrupción de la imaginación que hacen reír a quien los oye, por su naturaleza, y lo hacen llorar cuando considera cómo se dicen tales palabras de Dios, poderoso y excelso. Si no fuera porque me compadezco de rebajar a quienes las dicen, te citaría algunas, para que advirtieras sus excesos; pero son palabras cuya deficiencia es muy evidente para quien entiende.

וינבגי אן תעתבר ותקול אד'א כאן לשון הרע והוצאת שם רע עציאנא עט'ימא פכם באלאחרי יכון אטלאק אללסאן פי חק אללה תעאלי ווצפה באוצאף תעאלי ענהא ולא אקול אן ד'לך עציאן בל חרוף וגדוף בשגגה מן אלג'מהור אלסאמעין ומן ד'לך אלג'אהל אלקאיל. אמא מן אדרך נקץ תלך אלאקאויל ויקולהא פהו ענדי מן ג'מלהֵ מן קיל פיהם ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י"י אלהיהם וקיל ולדבר על י"י תועה. פאן כנת ממן יחוס על כבוד קונו פלא ינבגי לך אן תסמעהא בוג'ה פכיף אן תקולהא פכיף אן תעמל מת'להא. וקד עלמת קדר את'ם מן יטיח דברים כלפי מעלה ולא ינבגי לך בוג'ה אן תתערץ' לצפאת אללה באלאיג'אב לתעט'ימה בזעמך ולא תכ'רג' ען מא רתבה אנשי כנסת הגדולה פי אלצלאואת ואלברכות פפי ד'לך אלכפאיה בחסב אלצ'רורה ואי כפאיה כמא קאל ר' חנינה. אמא סאיר מא ג'א פי כתב אלאנביא פיקרא ענד אלמרור בה לכנה יעתקד פיה מא קד בינא אנהא צפאת אפעאל או ללדלאלה עלי סלב עדמהא והד'א אלמעני איצ'א לא יד'אע ללג'מהור בל הד'א אלנחו מן אלנט'ר לאיק באלכ'ואץ אלד'ין תעט'ים אללה ענדהם מא הו באן יקולוא מא לא ינבגי בל באן יעקלוא כמא ינבגי.

Y debes reflexionar y decir: si la maledicencia y la calumnia son una gran transgresión, ¡cuánto más lo será soltar la lengua acerca de Dios, sea ensalzado, y describirlo con cualidades de las que Él está muy por encima! Y no digo que eso sea transgresión, sino blasfemia e injuria por error, por parte del común de los oyentes y de aquel ignorante que lo dice. Pero quien comprende la deficiencia de esas palabras y las dice, ese, según yo, es de aquellos de quienes se dijo: E hicieron los hijos de Israel cosas que no eran rectas contra el Señor su Dios, y se dijo: para hablar extravíos contra el Señor. Si eres de los que cuidan el honor de su Creador, no debes oírlas en absoluto, ¡cuánto menos decirlas, y cuánto menos componer algo semejante! Ya sabes cuán grande es la culpa de quien lanza palabras contra lo Alto. No debes de ningún modo meterte con atributos afirmativos de Dios para engrandecerlo, según crees, ni salirte de lo que fijaron los hombres de la Gran Asamblea en las oraciones y las bendiciones, porque en eso hay suficiente según la necesidad, y más que suficiente, como dijo Rabí Janiná. Lo demás que viene en los libros de los profetas se lee cuando uno pasa por ello, pero se cree acerca de ello lo que hemos explicado: que son atributos de acción, o que indican la negación de su contrario. Y esto tampoco debe divulgarse al común, sino que esta clase de reflexión corresponde a los selectos, para quienes engrandecer a Dios no consiste en decir lo que no se debe, sino en comprender como se debe.^✦

וארג'ע אלי תמאם אלתנביה עלי קול ר' חנינה ואחכאמה. לם יקל משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין לאנה כאן ידל הד'א אלמת'ל עלי אן כמאלאתה תעאלי אכמל מן הד'ה אלכמאלאת אלתי תנסב לה לכנהא מן נועהא וליס אלאמר כד'לך כמא ברהנא בל חכמהֵ הד'א אלמת'ל הו קולה דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף לידל אן הד'ה אלתי הי ענדנא כמאלאת ליס ענדה תעאלי מן נועהא שי אלא כלהא נקץ פי חקה כמא בין וקאל פי הד'א אלמת'ל והלא גנאי הוא לו

Vuelvo a completar la explicación del dicho de Rabí Janiná y de su precisión. No dijo: «A un rey de carne y hueso que tenía millones de monedas de oro, y lo alababan por cien monedas», porque esa parábola indicaría que las perfecciones de Dios son más perfectas que estas perfecciones que se le atribuyen, pero de su misma especie; y no es así, como hemos demostrado. La sabiduría de esta parábola está en decir «monedas de oro, y lo alababan por las de plata», para indicar que lo que para nosotros son perfecciones no tiene en Él, sea ensalzado, nada de su especie, sino que todas son deficiencias respecto de Él, como lo aclaró al decir en esta parábola: «¿No es eso una ofensa para él?».

פקד אעלמתך אן כל מא תזעמה מן הד'ה אלצפאת כמאלא הו נקץ פי חקה תעאלי אד'א כאן מן נוע מא ענדנא. וקד ארשדנא שלמה ע"אס פי הד'א אלמעני במא פיה כפאיה וקאל כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים:

Ya te he hecho saber que todo lo que pretendes que es perfección, de entre estos atributos, es deficiencia respecto de Él, sea ensalzado, si es de la especie de lo que hay en nosotros. Y ya nos guió Salomón, la paz sea con él, en este sentido de modo suficiente, al decir: Porque Dios está en el cielo y tú en la tierra; por eso, sean pocas tus palabras.^✦